מעורבות ישראל במעצר אדם בחו"ל אינה מצדיקה ניכוי תקופה זו ממאסרו בארץ

השופט ס' ג'ובראן:

           בפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, לפיה לא ניתן לנכות ממאסרו של המבקש בגין הרשעתו בעבירות של שוד מזוין ותקיפה הגורמת חבלה של ממש, את התקופה בה היה נתון במעצר בתאילנד באשמת רצח.

           המבקש הורשע בשנת 1992 בעבירות של שוד מזוין ותקיפה הגורמת חבלה של ממש ונדון לריצוי עונש מאסר בפועל. בשנת 1993, במהלך מאסרו, לא שב המבקש מחופשתו. מאוחר יותר נתפס המבקש בבלגיה ובשנת 1996 הוסגר לישראל לשם המשך ריצוי עונשו.

           ביום 6.5.98 יצא שוב המבקש לחופשה ממאסרו בת 48 שעות, שאף ממנה לא שב. מאוחר יותר התברר, כי במהלך הימלטותו עבר המבקש להתגורר בתאילנד, שם נישא ונולדו לו ילדים ובשלב מסוים הוא עבר להתגורר בפיליפינים.

           המבקש הועבר מהפיליפינים לתאילנד, שם הועמד לדין באשמת רצח. המבקש נעצר בתאילנד ביום 4.9.99 והיה עצור עד ליום 24.2.03, כאשר הסתיים משפטו בתאילנד בזיכויו מעבירת הרצח והרשעתו בעבירה של ניסיון להעלמת גופה. במהלך ניהול המשפט, אשר ארך כשלוש וחצי שנים, המבקש היה נתון במעצר ומשנגזרה עליו שנת מאסר אחת, היה אמור להשתחרר מהכלא.

           מייד לאחר שהסתיים משפטו של המבקש בתאילנד, ביום 24.2.03, נעצר המבקש על-פי בקשתה של מדינת ישראל לצורך הסגרתו והמבקש הוסגר ארצה בחודש יוני 2004.

           או-אז הגיש המבקש עתירת אסיר לבית-המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, בה הוא מבקש לנכות ממאסרו בארץ את התקופה בה היה נתון במעצר בתאילנד באשמת רצח, וזאת בשל חלקה של מדינת ישראל בהליכי גירושו מן הפיליפינים ומסירתו לידי רשויות תאילנד.

           הצדדים הסכימו, כי יש לנכות מתקופת מאסרו של המבקש את פרק הזמן שבו היה נתון במעצר לשם הסגרתו לישראל.

           לטענת המבקש, הוא אותר בפיליפינים על-ידי רשויות מדינת ישראל, המדינה פנתה לרשויות הפיליפינים והודיעה להם שהמבקש שוהה בתחומם באמצעות מסמכים מזויפים וכי הוא מבוקש לישראל לשם ריצוי עונשו. לטעמו, באותה עת, כבר נודע לרשויות המדינה, שהמבקש מבוקש בתאילנד באשמת רצח והדבר הודע לפיליפינים, אך לא היה בידיעת המבקש עצמו. עוד טען המבקש, כי נעצר בפיליפינים על-ידי אנשי ביטחון פיליפינים מלווים באנשי ביטחון ישראליים, כשבידיו מסמכים מזויפים וישראל פעלה לשם גירושו מהפיליפינים. כמו-כן, לטענתו נמסר לו, כי הוא יגורש לישראל, אבל בשל סיבות טכניות טיסתו לארץ תהא דרך בנגקוק, בירת תאילנד, שם ימתין לו הנספח המשטרתי הישראלי שידאג להעלותו למטוס לארץ. לטענתו, רק לאחר שנחת בבנגקוק, מסרו לו אנשי ביטחון ישראליים, כי לאור בקשה של שלטונות תאילנד ובהסכמת ישראל הוא יימסר לידי רשויות תאילנד לצורך חקירה למשך 72 שעות ואז נודע לו לראשונה, שהוא מבוקש לחקירה באשמת רצח. 

           מנגד, טען בא-כוח המשיב, כי לגרסתו, גורש המבקש מהפיליפינים ולא הוסגר לידי גורמים ישראליים. לטענתו, בהעדר הסכם הסגרה בין מדינת ישראל לבין הפיליפינים, לא ניתן היה לבקש הסגרתו של המבקש לארץ. עם זאת, בהיותו אזרח ישראלי, ישראל מחויבת הייתה לקבלו באם יוחלט לגרשו לישראל. כמו-כן, טען בא-כוח המשיב, כי רשויות תאילנד הודיעו, כי הם מוכנים לקבל את המבקש אליהם היות והיה מבוקש על ידם בחשד למעורבות ברצח. המבקש אף חתם על מסמך שלפיו הוא מעדיף להיות מגורש לתאילנד ולא לישראל, לאחר שהוסבר לו על-ידי קונסול ישראל בתאילנד, כי הוא מבוקש בשתי המדינות. עוד טען בא-כוח המשיב, כי הקונסולית איננה זוכרת האם הובהר למבקש על מה הוא מבוקש בתאילנד, אך לטענת בא-כוח המשיב, לא הייתה חובה להודיע לו על כך.        

           בית-המשפט לעניינים מינהליים (כבוד השופטת א' הלמן)        דחה את העתירה בקובעו, כי בקשתו של המבקש נועדה להרחיב את תחולתו של סעיף 11 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ולהחילו גם על מקרים בהם נעצר אדם או ריצה עונש מאסר בגין עבירה אחרת בחו"ל, כאשר במעצרו או בהבאתו לדין שם קיימת מעורבות של גורמים ישראליים. אולם, לשון החוק במקרה זה היא ברורה ולפיה יש לנכות תקופת מאסר או מעצר שריצה אדם בחו"ל בגלל עבירה מן העונש שעליו לשאת בישראל בגין אותה עבירה. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי יש לדחות את טענת המבקש, לפיה יש לקבוע, כי תקופת מעצרו בתאילנד היא "בגלל" העבירה בגינה הוא מרצה את מאסרו בארץ, בקובעו, כי פירוש זה הינו מרחיק לכת.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים. מנגד, תומך המשיב בהחלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור.

           לאחר ששמענו את טענות הצדדים ולאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובהחלטת בית-המשפט המחוזי, הגענו לכלל מסקנה, כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

           כידוע, הלכה היא, כי רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, הדן בעתירת אסיר, איננה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן (ראו רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, המבקש לא העלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית או נושא בעל השלכות רחבות וכל בקשתו נוגעת באיזון הפרטני, הנוגע לנסיבות הספציפיות שלו.

           אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות.

           סעיף 11 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קובע:

"11. ניכוי עונש או מעצר

נשא אדם עונש בחוץ לארץ על עבירה, או היה נתון שם במעצר בגללה, ינוכה העונש או תקופת המעצר מן העונש שעליו לשאת בישראל בשל אותה עבירה." [ההדגשה הוספה - ס.ג'.]

           מסעיף זה עולה, כי כאשר אדם נעצר או נשא עונש בחוץ לארץ בשל עבירה, העונש או תקופת המעצר ינוכו מהעונש שעליו לשאת בישראל, וכל זאת בשל אותה עבירה.